יוגה של האכילה

פרק 2 - גוף ונפש

​

אין הגוף שונה מן הנפש, שכן הוא חלק ממנה; ושניהם הינם חלקים מן השלם.

- פריד א-דין עטאר

​

אין לאדם גוף בנפרד מן הנפש; כי זה המכונה גוף הינו פיסה מן הנפש

המובחנת בידי חמשת החושים, שהם השערים העיקריים לנפש בתקופתנו.

- וויליאם בלייק

 

התפיסה לפיה אנו חיים בתוך משהו המכונה "הסביבה", הינה מופרכת לחלוטין...

העולם המקיף אותנו, הנמצא סביבנו, הוא גם בתוכנו. אנו עשויים ממנו;

אנו אוכלים, שותים ונושמים אותו; הוא עצם מעצמנו ובשר מבשרנו.

- וונדל ברי

 

היוגים הקדומים התייחסו אל האכילה כאל מעשה קדוש, שבו מרכיב חי אחד של הטבע מטמיע ומכיל מרכיב אחר.

בעידן המזון המהיר קשה לראות את הקשר שבין אכילה לקדושה, כשהאכילה היא לא יותר ממעשה פיזי בסיסי, המקיים את הגוף אך בהחלט לא את הנפש. הזנה של הגוף ועונג של הגוף נדמים לנו כמענה למרכיב החייתי שבנו, בעוד הנפש הרבה יותר מעודנת.

אנו חושבים כך מכיוון שהתפיסות המדעיות והדתיות השולטות גורסות כי חומר הוא נפרד מרוח וגוף נפרד מנפש. המדע שולל את קיום הנפש, בעוד הדת רואה בגוף היכל או בית לנפש, המחייה את הגוף לזמן מה ואז נפרדת למישור אחר. התפיסה המדעית בצורתה המזוקקת ביותר נוסחה בידי ריצ'ארד דוקינס: "כשאנו מתבוננים ביקום אנו מבחינים בתכונות המדויקות להן היינו מצפים אילו ביסוד הדברים אין שום כוונה, שום מטרה, אין רע או טוב, יש רק אדישות עיוורת וחסרת רחמים."

לפי הגישה הזו, גם אם קיימת רוח, אין לה שום קשר לעולם. ואילו בתפיסה הדתית השלטת הרוח היא נפרדת ונמצאת במישור גבוה יותר, והקיום הגשמי הוא בעצם הפרעה לרוחניות. במילים אחרות, אין קשר בין עולם גשמי ורוח. המדע והדת מסכימים ביניהם.

ההבחנה בין גוף ונפש משקפת הבחנה נוספת, זו שבין האדם לטבע. כפי שהנפש מאכלסת את הגוף, כך אנו תופסים את עצמנו כמאכלסים את סביבתנו: נפרדים ממנה במהות, אם כי זקוקים לה לסיפוק צרכים מעשיים מסוימים. ואכן רבים חולמים על היום שבו נעזוב את כדור הארץ ונתיישב בכוכבים רחוקים, בדומה לנפש הנפרדת מהגוף בזמן המוות. בינתיים, מכיוון שאנו תופסים את עצמנו כנמצאים מעל ומעבר לטבע, אנו בטוחים שאנו מסוגלים לנהל ולשפר את הטבע – תפיסה המשפיעה עמוקות על הרפואה העכשווית.

לא כך היו פני הדברים מאז ומעולם. ההבחנה שבין האדם לטבע החלה כנראה עם הולדת החקלאות, כשהתחלנו לנצל את הטבע לצורך ייצור מזון, במקום ללקט את מה שממילא נמצא. ייתכן כי המיתוס של גן-עדן צופן בחובו את זכר המעבר הזה: במקור יכולנו לאכול מכל עץ הגן, מבלי שהחלטנו אילו צמחים וחיות יגדלו ואילו לא. עם הולדת החקלאות אכלנו מעץ הדעת טוב ורע: יבול חקלאי וחיות משק זה טוב, עשבים וחיות טרף זה רע. אנו מתיימרים לדעת טוב יותר מהטבע מה צריך ומה לא צריך לגדול במקום מסוים. כמובן שנדרשת עבודה בכדי שהאדמה תצא ממצב המנוחה הטבעי שלה – ומכאן ההרחקה מגן העדן אל עולם של עמל ויגיעה.

ההבחנה שבין חומר ורוח מקורה דומה, אך רק עם המהפכה המדעית היא התפתחה במלואה. לפני כן כמעט ולא הייתה הבחנה בין אלוהים לבין הטבע. הכוכבים נעו בשמיים מכיוון שאלוהים הניע אותם. החיות חיו מכיוון שאלוהים החייה אותם. אלוהים שלט במזג האוויר. אך בעקבות גלילאו, ניוטון ודקארט, נפלאות הטבע נכנעו בפני ההסבר הרציונאלי, או כך נדמה היה, ואלוהים הפך למיותר, מופשט, גורש למחוזות השמימיים. אלוהים כבר לא היה שותף בטבע, במקום זאת קיבלנו את "מדעי הטבע".

לפני המהפכה המדעית, הדת עסקה גם בתחומים שמעבר לחיי הרוח הפנימיים; היא כללה קוסמולוגיה, הסברים על למה העולם הוא כפי שהוא. המדע ירש את התפקיד הזה, והדת נסוגה בפני התכנית המדעית להבנת העולם באמצעות ניסוי וחשיבה רציונאלית. תחום הרוח נותר כך בנפרד מהעולם הגשמי.

מתוך האמונה כי הטבע והגוף הם חומר בלבד, אין זה מפתיע כי התרבות שלנו הפרידה במידה רבה את הדת מתוך החיים הארציים, מתוך החיים בעולם. מהמילה "רוחניות" כבר משתמע כי יש לחיים חלקים לא-רוחניים, ונשללת האפשרות שהחיים עצמם הם עניין רוחני. חלוקת הפעילות שלנו לארצית ורוחנית מחזקת את אותה השבירה שהכמיהה לרוחניות מבקשת לאחות. אף על פי כן, בהיעדר מילה טובה יותר ולשם הפשטות, אוסיף לאורך הספר להתייחס לרוחני.

ההפרדה שבין גוף לנפש – ובין האדם לטבע – הפכה מסוכנת לעולם. הגבלת הרוח לפינה בלתי מוחשית של החיים מותירה את יתר החיים, את החיים בעולם, לחסרי חשיבות מבחינה רוחנית. מכיוון שאנו תופסים את החומר כחסר-רוח, אנו רואים את הגוף כחסר-נשמה ומתייחסים לארציות ולקדושה כדבר והיפוכו. לכן אנו יכולים לזהם את עולמנו ואת גופנו ללא נקיפות מצפון. מכיוון שהם אינם קדושים בעינינו, הפגיעה בהם מוגבלת רק בידי שיקולים מעשיים – וזוהי מעשיות קצרת-רואי וצרה ביותר.

פעולת ניתוק הגוף והגשמיות מן הקדושה היא לא רק מסוכנת לעולם, היא גם מוטעית מן היסוד. כי הגוף איננו הבית לנפש, אלא הוא הוא הנפש המתבטאת בצורה גשמית. והעולם גם הוא איננו יצירה של האלוהות, אלא הוא הוא האלוהות כפי שהיא נתפסת בחושים שלנו. זוהי בכל אופן הנחת היסוד הבסיסית של הספר הזה. סוגיות של הזנה, אמון-עצמי ומודעות, אפילו בתחום הלכאורה גשמי כל כך של מזון, רוויות משמעות רוחנית. זאת מכיוון שהחיים בעולם הזה הם מסע מקודש, וסוגיות של הגוף הן פתח אפשרי לצמיחה רוחנית.

מתוך נקודת המבט הזו, המשבר הבריאותי המתפשט בעולם נראה כמשבר רוחני, וגם כהזדמנות יקרה מפז. כאב ומחלה בגוף יכולים להאיר את מה שחשוב ביותר בחיים, ולעזור לנו להבחין כמה החיים עצמם הם יקרים. כאב ומחלה מחזירים אותנו לעצמנו. בריאות לקויה יכולה גם להיות מסר ברבדים שונים שמשהו איננו כשורה. מנקודת מבט מדעית מכניסטית, הגוף הוא מכונה פגומה הזקוקה למומחה שיתקן אותה, גישה המקבילה לאמונה שטכנולוגיה תפתור כל בעיה סביבתית. אך אם אין הפרדה בין הגוף לנפש, אז ריפוי הגוף במובנו העמוק ביותר זו עבודת הנפש, ולהקשיב וללמוד מהגוף זה להתקרב יותר לעצמנו.

ההבחנה המקובלת בין גוף לנפש נדרשת באופן זמני, כתוצאה מנפרדותם למראית עין. ככל שנחקור את הקשר שבין גוף לנפש, האחדות הבסיסית שלהם תלך ותתגלה. אם הגוף הוא אמנם הנפש בהתגשמותה, ולא רק הכלי הנושא אותה, אז אכילה היא אכן עניין רוחני. האכילה מגדירה מערכת יחסים ראשונית בין העצמי לבין העולם, שבה אנו מוזנים ומקבלים את מחייתנו. זוהי ההתגלמות המוחשית של היחסים הבסיסיים של נתינה וקבלה. באמצעות היחסים הללו אנו יכולים להשיב לשאלות, "איך אני בוחר להיות בעולם?" ו"איך אני בוחר להיות?".

​

​