יוגה של האכילה

פרק 3 - לידה והזנה

 

אלוהים ברא את הילד, כלומר את ההזדקקות שבך, בכדי שתזעק, בכדי שהחלב יוכל לזרום.

  -  ג'לאל א-דין רומי

​

אם לא זכינו בתור תינוקות וילדים לחוות אהבה מוחלטת, לא שיפוטית ובלתי תלויה, הנשמה שלנו תערוג לחוויה הזו. זהו צורך עמוק ביותר, רעב עמוק ביותר. רובנו חווינו רגעים כאלו בילדות, זמנים מיוחדים עם ההורים, או עם קרוב משפחה. זמנים שבהם הרגשנו בטוחים לחלוטין, הרגשנו שהכל בסדר.

לצערנו, היו לנו גם חוויות אחרות. זכינו לחיבה כשהיינו "טובים", ונענשנו כשהיינו "רעים". לעיתים, שיפוטיות מצד ההורים שלנו הובילה אותנו לתחושה שעלינו להיות משהו אחר מכפי שהננו. בהמשך נעשינו מודעים למסרים המגיעים מסביבתנו - מבני גילנו, מהתקשורת, מבית הספר, מאנשי דת, המשדרים לנו - "אתה לא בסדר". בני גילנו לימדו אותנו איך להשתלב על ידי הסתרה או שינוי של עצמנו; התקשורת יצרה עבורנו צרכים כוזבים, והבטיחה לנו אושר אם רק נוכל למלא את הצרכים הללו; בית הספר לימד אותנו שמטלות קודמות למשחק, והחדיר בנו הערכה עצמית מותנית באמצעות ציונים; אנשי הדת אמרו לנו שהמחשבות והרצונות הטבעיים שלנו הם חטא. נאמר לנו באלפי דרכים, "זה לא בסדר להיות כפי שאתה: הגוף שלך לא אמור להיראות כך, הראש שלך לא אמור לחשוב מחשבות כאלו."

וכך כולנו, במידה זו או אחרת, אימצנו לנו את הרגל השיפור העצמי. שיפור עצמי הוא רעיון מושך אך ממאיר, הדוחה במופגן את טבענו הטוב. המשמעות היא שקיבלנו והפנמנו את המסרים על היותנו פגומים, עצלנים, חוטאים. לפעמים אנשים מאמצים דיאטה מחמירה מתוך תקווה שכך הם יהיו טובים, ראויים או טהורים, ומפתחים נטייה למנוע מעצמם את מה שהם באמת רוצים או צריכים. אפילו בלי נטייה כזו, מכיוון שהמלצות התזונה המקובלות שלנו הן ערבוביה מבלבלת של מותר ואסור, בלי קשר לרצונות המתבטאים בגופנו, דיאטה של שיפור-עצמי הופכת באופן בלתי נמנע לדיאטה של התכחשות-עצמית.

אך התכחשות-עצמית גורמת לנו להשתוקק עוד יותר להכלה ולהזנה. כאשר החוויה של רווחה ואהבה ללא תנאי איננה מופנמת בנו, הנפש מחפשת אותה מבחוץ – למשל, בעזרת מזון. המזון, שהוא ביטוי לאהבה ללא תנאי ולנדיבות של אימא אדמה, מעניק לנו את התחושה שדואגים לנו ומזינים אותנו. מזון הוא התזכורת הראשונית ביותר לכך שהעולם הוא טוב, שהעולם יכול לתמוך בנו ולקיים אותנו.

כולנו התחלנו את חיינו בעולם הזה עם חוויה של פרידה: היציאה מן הרחם. קדמו לכך תשעה חודשים של גן-עדן מתמשך, שבו כל צרכינו נענו ללא מאמץ. עד שגן העדן התחיל להצטמצם, כאשר אנו הלכנו וגדלנו בתוך גבולות הסביבה האימהית. לבסוף גן העדן לשעבר פנה כנגדנו והוציא אותנו מתוכו בכוח גדול ומוחלט אל תוך עולם זר לחלוטין. המסע הזה הינו אחד הארכיטיפים המרכזיים של התודעה האנושית – המסע של הגיבור, התעלות ולידה מחדש. כיצד מסתיים הסיפור? עם החזרה הביתה, השיבה אל האחד, אך כעת מתוך רמת מודעות גבוהה יותר. עבור התינוק, זוהי חווית השד, האם. אכן, החוויה הראשונית של שיבה אל האחד מגיעה מחוויית האכילה, ההנקה. העולם התהפך עלינו, אך עדיין הוא מזין אותנו. הכל בסדר.

חווית האכילה מתקשרת אם כך ברמה הבסיסית ביותר אל תחושת הביטחון והנחת שלנו. בתנאים האידיאליים התינוק לומד כי העולם הוא מזין מטבעו, כי גדילה ושינוי הם בטוחים ואין צורך להיאחז ברחם התנאים המוכרים כאשר אלו הופכים למגבילים, כאשר מגיע הזמן להמשיך הלאה. התינוק בטוח בידיעה שהעולם יקיים אותו. אפשר לדמיין מה קורה כאשר במקום שד רך וחמים, החוויה הראשונה לאחר מסע הלידה הינה עולם קר וקשה שבו טופחים על גופו של התינוק, הוא נדקר במזרקים, נמצא בבידוד בחדר התינוקות של בית החולים, חווה הטלת מום כואבת ללא הרדמה (במקרה של בנים), ומוזן מבקבוק מנוכר שלא בהתאם לרעב שלו אלא על פי לוח זמנים שרירותי. למעשה, עבור רבים מאתנו אין צורך לדמיין מה היה קורה, מכיוון שזהו אכן מה שקרה. התוצאה היא כמיהה שלא ניתנת לסיפוק לביטחון, חוסר-נחת קיומי ביחסינו עם העולם, חרדה מגדילה ומשינוי, ומערכת-יחסים משובשת ולא טבעית עם אוכל.

אל נא תשכחו כי הצורך בהזנה הינו צורך אנושי אמיתי. להילחם בצורך לא מסופק בעזרת כוח הרצון, זהו מעשה טיפשי וחסר תוחלת. רק כאשר נרפא את פצע ההיפרדות, נקבל ונאהב את עצמנו ללא שיפוט, רק אז הצורך בהזנה והכלה חיצונית ילך וידעך. מישור אחד שבו הדבר יתגשם הינו בתזונה שלנו. בלי כוח רצון, בלי התכחשות או כפייה, בלי צורך באסור ומותר, מערכת היחסים שלנו עם מזון תשתנה.

אל תזלזלו בצורך בהזנה בעולמנו כיום. אפילו אם גדלתם בחיק משפחה חמה ואוהבת; אפילו אם נחסכו מכם הטראומות של לידה שגרתית בבית-חולים; אפילו אם גדלתם בכפר מלוכד הרחק מן הניכור של חיי הפרוורים; אפילו אם מעולם לא נחשפתם למסר ש"אינכם בסדר כפי שאתם"; אפילו במקרה כזה הצורך בהזנה עלול להיות מוטבע בכם ברמה הפיזית ממש. כל מי שנולד חווה פרידה, ולכן כבר מראשיתו יש לו לפחות צורך מסוים בהזנה חיצונית, בהבטחה לשייכות. חלקנו נולדים תלותיים רגשית יותר מאחרים. הקארמה שאנו מגלמים, אשר מתבטאת בגנים ובתנאים הייחודיים לנו, בדרך כלל מגבילה משמעותית את השינויים הביו-פיזיים שביכולתנו לעשות במשך תקופת חיים אחת.

הרעב להזנה חיצונית מגיע ממקור עמוק הרבה יותר מן האישיות המודעת, והוא נרגע רק כאשר אנו מתחילים לרפא את הפיצול העצמי הבסיסי הנמצא במקורו.

​