יוגה של האכילה
הזנה טבעית, מֵעבר לדיאטות ולאמיתות מוחלטות
פרק 7 - התרגול המרכזי
שתה את מזונך ולעס את משקאותיך
- מהאטמה גנדי
התרגול המרכזי ביוגה של האכילה הוא פשוט כל כך: לחוות באופן מלא וליהנות מכל טעימה של מזון. מתוך התרגול הזה נגזרים יתר תרגולי המשנה של אכילה מודעת.
בואו ונתחיל מהליבה, מהמעשה הפיזי של נגיסה, לעיסה ובליעה. בכדי לתרגל יוגה של האכילה צריך להקדיש תשומת לב מלאה לתחושות בזמן האכילה – איך עוד ניתן ליהנות מהתחושות הללו באופן מלא? שימו לב לריח של האוכל לפני ואחרי שהוא נכנס אל הפה. שימו לב למרקם ולטמפרטורה שלו. טעמו את הרכב הטעמים על הלשון. ייתכן ותמצאו שתחושות שונות נקלטות באזורים שונים של הלשון ושל הפה. התחילו בתחושות הללו, תיהנו מהטעם המענג של האוכל, או שימו לב לטעמים וריחות בלתי נעימים. אתם כנראה תשימו לב לכך שהטעמים משתנים בהתמדה לאורך הלעיסה. לעמילנים, למשל, יש טעם מתוק יותר לקראת סוף הלעיסה. הטעם של האוכל איננו תמונה רגעית, אלא הוא רב-ממדי, חוויה הנמשכת על פני הזמן. בסופו של דבר, כאשר עולה הדחף הטבעי לבלוע, שימו לב לתחושה של המזון היורד בוושט, ולתגובה של הגוף כולו.
לחוות באופן בלתי-שלם
ייתכן ויהיה זה קשה ליהנות מטעימה של מזון באופן מלא, מכיוון שבחברה שלנו אנו נוטים להמשיך אל הדבר הבא עוד לפני שסיימנו עם הקודם. תמיד יש משהו התלוי מעל לראשנו, כל כך הרבה מחויבויות, דרישות והפרעות כך שנדיר שיש לנו פנאי להקדיש תשומת לב מלאה לדבר אחד. בזמן שאנו עושים משהו אחד, התודעה שלנו כבר קופצת אל הדבר הבא.
ההרגל הכללי הזה מוקרן בהחלט על הנשימה שלנו, כפי שכבר ראינו. ייתכן והוא מוקרן באופן דרמטי יותר על האכילה שלנו. בפעם הבאה שתשבו לארוחה, שימו לב כיצד כולם מעמיסים ביס נוסף עוד לפני שלעסו ובלעו את הקודם באופן מלא. אנו מקצרים את החוויה של כל ביס בכדי לעבור לביס חדש. העמסת מזון נוסף לתוך פה מלא מקבילה ללקיחת נשימה חדשה לפני שהקודמת ננשפה במלואה. בליעה לפני שטעמנו ולעסנו את המזון באופן מלא מקבילה לנשיפה לפני שהשאיפה הושלמה. ההקבלה אל הנשימה איננה מקרית: הזדרזות והסחת הדעת בתחום כלשהו בחיים יזלגו בסופו של דבר אל כל תחום בחיים. אתם עלולים לשים לב לדפוס דומה גם בשיחה – התפרצות עם הדיבור שלכם עוד לפני שהדיבור של השני הסתיים; אולי אפילו בלי לשים לב כלל לדיבור של השני. אתם עלולים לראות זאת בעבודה שלכם, כצורה של הסחת דעת, כאשר הראש קופץ תמיד אל הדבר הבא. או אולי זה יופיע כתחושת חוסר נחת כללית, בהילות מתמדת ומטרידה אשר לא מאפשרת לכם להקדיש את עצמכם באופן מלא לרגע הנוכחי, תחושה שאין זה בטוח.
על אף שההרגל שלא ללעוס באופן מלא הינו חלק מהנטייה שלנו לחוויה בלתי-מלאה בכל תחומי החיים, הרגל זה נובע גם מהאופן שבו אנו מאכילים תינוקות. הורים בוודאי יודעים למה אני מתכוון. אנו מעמיסים מזון לתוך פיות התינוקות מהר מכפי שהם יכולים להספיק ללעוס ולבלוע. אפילו אני עושה זאת, למרות שאני מודע לנזק. תינוקות אוכלים לאט מאוד ולנו יש עוד הרבה דברים לעשות, פעמים רבות תינוקת תאכל רק כמה ביסים לפני שתשומת הלב שלה תוסח בידי האפשרות לעשות בלגן גדול. לכן כשהאכילה זורמת והתינוקת בולעת ביס אחרי ביס, הנטייה היא להעמיס את האוכל פנימה ומהר לפני שהיא תשנה את דעתה.
כשאנו לועסים ובולעים במהירות וללא תשומת-לב, אנו גוזלים מהגוף ומהנשמה את תועלות המזון. לעיסה בלתי-מלאה פוגמת בתהליך העיכול. העיכול מתחיל כבר בפה (ולמעשה עוד קודם לכן, כאשר המחשבה, המראה והריח של המזון מעוררים הפרשות התורמות לעיכול). הרוק מתחיל את תהליך ההתמרה הכימית של המזון לאנרגיה הניתנת להטמעה; למשל, על ידי פירוק עמילנים לסוכרים. באותו הזמן השיניים מפרקות את המזון לעיסה, ובכך מגדילות את שטח הפנים עבור פעולת מיצי העיכול. כאשר אנו ממהרים לבלוע, האוכל יורד בחתיכות גדולות יותר, שחלקן הפנימי נגיש פחות לפעולת ההפרשות במערכת העיכול. עמילנים מגיעים אל הבטן מבלי שהחלו להתעכל, וקירות התא של מזון צמחי נותרים בשלמותם כך שהמרכיבים המזינים נותרים בלתי נגישים.
על אף יתרונותיה, לעיסה ממושכת (בדומה לנשימה עמוקה) היא לא מטרה בפני עצמה. אם אנו שמים זאת למטרה האכילה הופכת למטלה, שיש לכפות את ביצועה באמצעות כוח הרצון. ייתכן ושמעתם כי יש ללעוס כל ביס עשרים פעמים, או ארבעים פעמים, או כמה שלא יהיה. אין ערך בהנחיות כאלו, מכיוון שלעיסה יסודית היא תוצר טבעי של היוגה של האכילה, ולא התרגול המרכזי. שוב נקביל זאת לנשימה: תרגילי יוגה יצמיחו נשימה עמוקה, אך איננו כופים זאת; זהו תוצר לוואי של סבלנות ומודעות בנשימה, של התרווחות לתוך שחרור של הנשימה הטבעית. באופן דומה, לעיסה יסודית תתרחש באופן טבעי כאשר פשוט נגדיל את ההנאה שלנו באכילה.
לעיסה יסודית לא אמורה להיות מכאנית, אלא תוצאה של הנאה מלאה וקשובה מהמזון. אלו חדשות נפלאות. היוגה של האכילה קוראת לנו ליהנות יותר מהאכילה, לא פחות. אם אנו דבקים בתבנית לפיה יש ללעוס X פעמים, נלעס מאכלים מסוימים הרבה יותר מדי (אבטיח למשל), ומאכלים אחרים אולי לא מספיק. בכל אופן, בלי תשומת לב אין לנו גישה אל חומרי ההזנה המעודנים יותר של הטעם, לא חשוב כמה זמן נלעס (נרחיב על כך עוד בהמשך).
דעו מה אתם אוכלים
ציינו קודם כי הנשימה היא כמו סוג נוסף של אכילה. אפשר לומר גם ההפך. כל ביס הוא כמו נשימה של אויר, והבליעה היא כמו נשיפה. מתפתח לו קצב, ובדומה לנשימה, קצב טבעי ולא נמהר, שבו איננו עוברים מנטלית או פיזית אל הביס הבא כל עוד הקודם עוד נמצא בפה, מעניק לנו אנרגיה, שלווה ומרכוז.
המשיכו באופן זה, ביס אחרי ביס, במשך ארוחה שלמה, בוחרים ונהנים במודע מכל ביס. שימו לב לתחושות הרעב המפנות את מקומן בהדרגה לתחושות שובע. בתום הארוחה, הרגישו את החמימות בגופכם, את התנועה של איברי העיכול בפעולה, ואת ההשפעות של מה שאכלתם.
אכילה קשובה חושפת תענוגות בלתי צפויות של טעמים, רמות עידון שלא תיארתם. ייתכן ותמצאו כי מאכלים שחשבתם שאתם אוהבים הם בעצם לא כל כך טעימים לכם, בעוד שמאכלים שחשבתם שהם חסרי טעם למעשה מכילים טעמים מעודנים נהדרים שמעולם לא שמתם לב אליהם.
רק כאשר אנו חווים כל טעימה של מזון באופן מלא, הגוף שלנו יודע באמת מה הוא אוכל. הגוף מתאים את עצמו בדרכים מעודנות אל סימפוניית התדרים, אל מיליוני הביו-כימיקלים המרכיבים כל טעימה של מזון, מגייס משאבי עיכול שונים, סופג מה שמועיל ונפטר ממה שלא, מגיע להרמוניה עם המזון. אך הגוף יכול לעשות זאת רק אם הוא יודע מה הוא מקבל, בעיקר באמצעות השימוש בחושים. חלק מהתגובה של הגוף אל המידע הזה תהיה מסרים שיכולים לומר לנו אם המזון הזה יועיל או יזיק לו. עלינו לשים לב אל האוכל בכדי לספוג אותו באמת אל הגוף.
במובן מסוים, אם תשומת הלב שלכם נמצאת במקום אחר בזמן האכילה, אתם כלל לא אוכלים את האוכל. טיך נאט האן, הנזיר הבודהיסט הווייטנאמי, מספר סיפור על חבר שטרף קלמנטינות בזמן שדיבר בלהט על נושא שהכעיס אותו. הוא מציין שבאותו הרגע חברו למעשה לא אכל את הקלמנטינות, אלא הוא אכל את הכעס. לכן..
- אם אתם צופים בטלוויזיה בזמן האכילה, אתם אוכלים את תכנית הטלוויזיה.
- אם אתם קוראים בזמן האכילה, אתם אוכלים את המילים.
- אם אתם אוכלים כשאתם כועסים, אתם אוכלים את הכעס.
- אם אתם אוכלים בזמן שאתם שקועים בנוף, אתם אוכלים את הנוף.
- אם אתם מדברים הרבה בזמן האכילה, אתם אוכלים את השיחה.
הכוונה כאן היא שזמן האכילה הוא זמן מיוחד, אפילו זמן מקודש, שבו אדם נמצא במצב של ספיגה מוגברת. בזמן האכילה, הגוף מוכוון להכנסה של אנרגיה מהעולם. אנו אוכלים את החוויה הכוללת של הארוחה, לא רק את המזון הפיזי. האווירה והסביבה הרגשית תורמים לחוויה הזו, במידה שבה הן משפיעות על הלך רוחנו.
בכדי להיות במודעות מלאה להנאה שבאכילה, הסביבה הטובה ביותר היא כנראה זו של שתיקה. בחברת אחרים, ארוחה הנאכלת בשתיקה קשובה יכולה להיות חוויה אינטימית ביותר. אומרים ששיחה טובה היא רוטב נהדר לאוכל, אך לעיתים קרובות המילים מסיחות את דעתנו מן האוכל, והאוכל מסיח את דעתנו מן השיחה. במקום להביא לאינטימיות, המילים והמזון נעשים שניהם למסלול עוקף אינטימיות. בתוך השתיקה מתרחשת שותפות עמוקה יותר, מכיוון שהאכילה נעשית לטקס משותף. כמה מתלמידיי דיווחו על חוויות עמוקות שחוו בארוחה שאכלו עם אחרים בשתיקה קשובה, עם תחושת אינטימיות כה מתוקה שהיא כמעט והביאה אותם לכדי דמעות. לבד, נפתחת תחושה עמוקה ונכבדת של שלווה, קלילות וחיות, יחד עם תחושה נוכחת של חיבור ליקום המספק את כל צרכינו. תחושת חיבור זו היא שמצביעה על האכילה כנתיב של יוגה.
הזנה אסתטית
בנוסף לרכיבי ההזנה הגסים יותר כגון חלבונים, שומנים, פחמימות, וויטמינים וכן הלאה, האוכל מספק לנו גם הזנה רוחנית ואסתטית. טעמים וריחות הם בעצמם סוג של מזון, והם חשובים ממש כמו חלבונים וויטמינים. כאשר אנו אוכלים בחוסר תשומת לב, אנו מפסידים את רכיבי ההזנה המעודנים יותר. באופן זה אנו יכולים להגיע למצב של תת-תזונה אסתטית, ואז הגוף שלנו, הכמהה לעוד טעמים, דוחק בנו לאכול עוד ועוד, ולאכול אוכל עם טעמים חזקים יותר ויותר. בניסוח פשוט, אם אנו טועמים רק עשירית מן הטעם שבמזון, אז עלינו לאכול כמות גדולה פי עשר, או לאכול מזון עם טעם חזק פי עשר, בכדי לזכות באותה ההזנה האסתטית. מכאן נגזרת המציאות האירונית: אנו אוכלים יותר מדי לא כי אנו נהנים כל כך מהאוכל, אלא כי איננו נהנים ממנו מספיק!
לטעום את האוכל באופן מלא זו איננה מטלה מפרכת, אלא בדיוק להפך – זה מגביר את העונג. כל כך הרבה מההתעסקות שלנו כיום בבריאות ובכושר כרוכה בהכחשה-עצמית. אני מעודד אתכם לתרגל את ההפך. הנאה מלאה מכל ביס משפיעה באופן דרמטי ומהיר על הרגלנו התזונתיים. ייתכן ותגלו כי המנה שאתם רגילים לאכול נראית לכם כעת כמו המון אוכל. בלי שימוש בכוח הרצון, אולי תמצאו כי אתם אוכלים הרבה פחות. בלי שימוש בכוח הרצון, תמצאו שאתם בוחרים (ומעדיפים) מזונות בריאים יותר.
מה קורה כאשר הורים מאכילים את ילדיהם בתזונה הכוללת ממתקים, נקניקיות, חטיפים, קולה ומזונות אחרים המשתלטים על החושים? ההשפעה הראשונה והישירה ביותר היא נזק לגופם ומחסור בוויטמינים. אך עוד גרוע מזה, הטעמים החזקים של המזונות הללו גורמים ליכולת הקשב לטעמים של הילדים להיות רגישה פחות לטעמים עדינים ומעודנים, להיות "עצלנית". למעשה קלקלו להם את חוש הטעם. גם הלעיסה נעשית עצלה, מכיוון שמרבית הטעם מגיע באופן ברור ומידי. התזונה שאוכלים רוב הילדים האמריקאים גורמת לכך שהם לא מסוגלים לאהוב מזון פשוט וטבעי.
רכיבי ההזנה המעודנים של הטעם פועלים תוך שיתוף פעולה עם המרכיבים הגסים יותר של המזון. במאכל אורגני ולא-מתועש, הטעמים הנקלטים בגוף משויכים בדיוק אל רכיבי ההזנה שאותו המזון מכיל. טעמים קשורים בהזנה – אין זה מקרי שירקות אורגניים הם עשירים יותר בוויטמינים וגם בטעם, ושלמזונות עוצמתיים רבים יש גם טעם מובחן וחזק. הקשר הזה שבין טעם והזנה מספק לנו סיבה אחת לחשיבות שבאכילת מזונות מלאים, כמו גם לתועלת המופחתת של תוספים סינתטיים. התוספים והעיבוד של המזון מבלבלים את הגוף מכיוון שהם יוצרים טעמים שאינם תואמים לאנרגיה התזונתית של האוכל.
החיבור שבין טעם להזנה הוא חלק ממבנה הטבע. ריח הינו מרכיב מרכזי בטעם, וצמחים מתקשרים אחד עם השני ועם בעלי החיים הנמצאים ביחסי גומלין איתם בעיקר באמצעות כימיקלים נדיפים. לדוגמה, צמחים רבים מואבקים בידי מין יחיד של חרק, אשר נמשך לריח הייחודי של הצמח. יש צמחים שיכולים אפילו לייצר ריחות שימשכו את הטורפים של חרקים האוכלים אותם. הטעמים במזון, והמשיכה והדחייה שלנו מהם, אינם תוצר-לוואי מקרי של אוסף אקראי של חומרים במזון. אלו הם וקטורים של מידע, שפה ביוכימית שהתפתחה במשך מיליוני שנים של קו-אבולוציה.
כאשר אנו לועסים את המזון ביסודיות לשם ההנאה, אנו זוכים בחוויה עמוקה ומלאה יותר של הטעמים, ואנו ממלאים את הצורך שלנו בהזנה חושית. כך נזדקק באופן טבעי לפחות מזון, ולמזון פשוט יותר. אין זה קורה כתוצאה מהכחשה-עצמית, אלא מכיוון שאנו מתענגים מהפשוט.